"כבוד השופטת ה.עובדיה, אתם מתבקשים לעמוד." הקהל, האיש הגדול שלי, אימו, אני ושאר נוכחי האולם נעמדו. השופטת נכנסה וכולם התיישבו. אני תוהה למה בכלל נעמדתי. אולי לחלוק כבוד? אולי לנסות לשפר את סיכויי אבי להצליח? "בתיק מספר..." הקלדנית מדברת ומקלידה ואני לא מסוגל להקשיב. האיש הגדול שלי...

הוא אי שם, במציאות אחרת ואני פה, רק נזכרת בצחוק המתגלגל, המבט מעיניו משחזרת כל פעם שלב . התובנה, המילים, היכולת להבין, רוגע שכזה, רק הוא יכל להקרין. השיתוף, המחשבה תחילה, ויותר מהכל, השקעה מופלאה. . הוא אי שם, במציאות אחרת. המחשבות שלו על אישה אחרת. ואני מחייכת מרחוק ונוצרת את הרגע, כי כל כך כייף להתגעגע...

אדריאן מחזיק בידה, היא נאחזת בה בחוזק, כאילו חייה תלויים בכך. ואולי זה המצב, היא לא יודעת. הם ככה מחזיקים ידיים, בעוד הוא מתקרב, היא מתמכרת למגע הקר שלו, היא מתחממת מבפנים. והיא יודעת שזה מה שהיא רוצה, זה – כל הרגע הזה. אדריאן נושק לצווארה, שפתיו קפואות על בשרה, אבל כשהיא מסתכלת עליו הוא כל כך...